הפחד מהצלחה ? תקרת הזכוכית שלנו 

הפחד מהצלחה הוא פחד עמוק שמושרש אצל כולנו ומחבל בטיפוס למעלה. רוב האנשים מודעים ומדווחים על הפחד שלהם מכישלון, שהוא חשוף ולגיטימי, אולם עצם העובדה שאנחנו נכשלים פה ושם, מוכיחה שהפחד הזה לא עד כדי כך מאיים עלינו. הצלחה לעומת זאת, היא משוכה שרוב האנשים אינם מרשים לעצמם לעבור. היא עמוקה ומודחקת יותר. משפטי ילדות שכיחים הזהירו אותנו שלא להשוויץ ולא להתבלט כי זה ירגיז אחרים וירחיק אותם מאתנו. סיפרו לנו שבצמרת יש בדידות ועוד שפע של אמירות שגרמו לנו להצניע יכולות.
בסדנת דרך האמן אותה אני מנחה שנים רבות, אני מזהה את השלב הברור והקבוע בו אנשים פוגשים את חוסר הלגיטימיות להצליח. תהליך העבודה המובנה בדרך האמן הוא כזה שחושף בהדרגה את החלומות, הרצונות ואת היצירתיות האותנטית והחיה שבנו. החזון לובש צורה, והוא חשוף, ברור ונגיש, ואז עולה המשפט "אבל אין באמת דבר כזה" שהוא אחיו התאום של "אולי יש, אבל לא יתכן שאני באמת אקבל כל מה שאני רוצה". ההתנגדות הזו משקפת את הפחד הלא מודע להצליח, ולהיות כל מה שאנחנו רוצים בתחום העבודה, מערכות יחסים, לימודים ובעצם לחוות במלואו כל רגע בחיים.
אחד הסממנים הבולטים של הפחד מהצלחה הוא הנטייה להשוות עם מי שיש להם עוד פחות מאשר לנו. אנשים חווים תקיעות ושחיקה בעבודה, ותוך כדי התהליך בדרך האמן מזהים את התשוקות העמוקות שלהם, כמו גם את הדרך הפשוטה והסלולה לממש את החלומות. אז, מבעבע פחד ההצלחה והם בוחרים לראות רק את מי שמצבם קשה משלהם, מובטלים למשל, ומסבירים לעצמם שמצב המשק די קשה עכשיו, כך שזה לא הזמן המתאים לשינויים. האמת היא שמצב המשק נראה קשה בכל זמן שבו אנשים רוצים ליצור שינוי (כשמסתכלים אחורה ניתן לומר שלפני כך וכך שנים המצב היה מצוין בעצם, אבל תמיד זה רק בדיעבד, בזמן אמת, לעולם מצב המשק נראה בעייתי כך שהזמן אינו מתאים לשינוי).
לחילופין, אנשים חשים בשלות ליצור מערכות יחסים מספקות. הם מתחברים לחלום, מזמינים באופן מפורט את הזוגיות האידיאלית בעיניהם, ואז, עולה פחד ההצלחה ואתו השאלה למה אני ראוי/ה לחוות מערכת יחסים שתואמת את הפנטזיות שלי. "מי אתה חושב שאתה" - אומר הצנזור הפנימי. בשלב זה הפוקוס מתמקד במי שאינם מצליחים לבנות מערכות יחסים כלל או במי שנמצאים במערכות בלתי מספקות. כל אותם סובלים משמשים בשבילם הוכחה שאין מערכות יחסים שהן באמת אידיאליות ונפלאות, ואיזה סיבה יש שהם כן יוכלו לחוות את הנפלא שהם חולמים עליו? .
קיצוני יותר מצבם של מי שמחליטים לעזוב מערכת בלתי מספקת שאינה עונה עוד על משאלות ליבם. נשמות טובות ישמחו לעדכן אותם שגם כאן "המצב בשוק לא משהו, ותראי את זו ואת זה שנפרדו ומאז הם לבד". נימוק שכיח נוסף הוא "הוא לא מרביץ, הוא לא שותה, הוא לא בוגד" ובמילים אחרות, איך את/ה מעיז לרצות לעצמך משהו אחר? יש דברים הרבה יותר גרועים. זה שאתם מרגישים שהגיע הזמן לחוויות טובות ומרגשות כי אתם נמצאים במקום בו אתם מיובשים ואיבדתם חיות, נשמע כמו יומרנות גדולה מידי. ופחד ההצלחה זוקף שוב את ראשו ושואל, באמת, מי את/ה חושב/ת שאת/ה? למה מגיע לך לחוות את כל מה שבשבילך הוא פסגת ההצלחה?.
ההתבוננות במי שיש להם פחות מאתנו והסתפקות במועט אינם מייצגים במקרה הזה צניעות מבורכת. אנחנו לא באמת מועילים לאף אחד בזה שאנחנו מיישרים קו עם עוד המון אנשים בלתי מרוצים שאינם מגשימים את חלומותיהם. גם האשמה של אחרים בסביבתנו שאינם מאפשרים או מרשים לנו היא התבצרות נוחה בסיבות שכביכול אינן תלויות בנו. בעצם, מאחורי כל אלה מצויים פחדים שונים, ובהם הפחד משינוי ומהלא נודע, והפחד וחוסר הלגיטימיות הפנימית פשוט להצליח.
* * *

מאפיין נוסף של הפחד מההצלחה הוא לבחון אם היא אמיתית ומובטחת, לפני שאנחנו מוכנים להסכים לה. אנשים מסמנים לעצמם מטרות גבוהות (שזה מהלך חשוב כשלעצמו), אולם מסרבים לקחת הזדמנויות קטנות ונפלאות שהן המדרגות שיובילו לחזון וליעודים שלהם. הם מוכנים לפנות לכיוון מה שמוגדר בעיניהם כהצלחה, אולם רק בתנאי שיוכלו לראות אותה מייד, באופן ברור וללא מאמץ. התנאי הזה הוא כמובן הכשלה ברורה שנובעת מן הפחד להצליח.
אכן, כשהדרך מתבהרת עולה לפעמים תחושת "המפץ הגדול" - ידיעה ברורה ומוחלטת של התהליך על כל שלביו, ובעקבות כך, שרשרת של ניסים מפתיעים שמקפיצים אותנו מידית אל המטרה. אולם לרוב, הדרך היא טיפוס של מדרגה ועוד אחת, לקיחת עוד ועוד הזדמנויות שמאפשרות לנו התקדמות איטית ובטוחה לכיוון הפסגות האישיות שלנו. ורק אז, בכל פעם שאנחנו מגיעים לפסגה, אנחנו מבינים איזה מרחק אדיר עברנו. רק מתוך פרספקטיבה של הזמן ומרחק נוכל לראות את ה"מפץ" האישי שלנו שקרה באמצעות אלפי "מפצים" קטנים. הסירוב להדרגתיות הזו מבטא את ההתנגדות שלנו להצליח מתוך העמדת תנאים ובקשה להבטחה מגורם עלום כלשהו, שאכן ההצלחה מובטחת לנו. וכל זמן שאין וודאיות כזו, אנחנו מתבוססים בקיים, שאינו מתאים לנו ולא מבטא באופן הולם את יכולותינו.
המונח פחד הצלחה מקפל בתוכו פחדים נסתרים נוספים. אחד מהם הוא פחד זיוף, שמקורו בתחושה שהצלחות קודמות שלנו היו לגמרי מקריות, ואינן משקפות את היכולות האמיתיות שלנו, ואם נעז להתקדם צעד נוסף תיחשף התרמית שלנו . פחד הזיוף גורם לנו לחשוב ש: "ממש במקרה קידמו אותי לעמדה הזו כי המנהל/ת מחבב אותי והיה לי מזל", "עברתי את המבחן הכי משמעותי לתואר למרות שלא ידעתי בו כלום רק כי היה לי יום טוב", "המערכת הזו נמשכת כי הוא/היא עוד לא ראו מי אני באמת, עד עכשיו הצגתי טוב". הפחד הזה גורם לנו לחשוב שחלק מן הצלחות שצברנו עד כה, היו אוסף של הטעיות, ואם נטפס רק עוד מדרגה אחת, יראו כולם עד כמה לא היינו ראויים כלל להגיע למקום שאנחנו בו.
כשאני חושפת את הפחד הזה במהלך הסדנאות ומדברת על שכיחותו ועד כמה הוא מוכר ברמה זו או אחרת לכולם, אני רואה סביבי הנהונים של מבוכה. קשה לאנשים לתפוס שה"סוד" שהם נמצאים במקום שאינם ראויים לו, כלל אינו אמיתי, אלא מייצג פחד שורשי שמאפיין את כולם. תמיד יהיה מי שיגיד לי "אבל אצלי זה באמת היה בפוקס", וכשאחרים נוספים מצטרפים אליו, עולים החיוכים. עולה ההבנה שנחשף כאן סוד שבעצם משותף לכולם, והסוד הוא שאין סוד, אין תרמית. ההישגים שהגענו אליהם לא היו מקריים, היינו ראויים להם. הטיפוס מעלה בספירלת ההצלחה האישית הוא אוסף של הזדמנויות, שנראות מקריות, אולם הן מונחות שם בדיוק בשבילנו, כדי לאסוף אותן. מצליחנים הם אלה שמוכנים לקחת את המתנות האלה, ולהתקדם בעזרתן.
פחד נוסף שמקושר לחוסר הלגיטימיות להצליח הוא הפחד מדחייה חברתית. החשש שאם נממש את החלומות והרצונות שלנו נהיה "בודדים בצמרת". בילדות מימוש האינדיבידואליות והרצונות נתפס פעמים רבות כמרידה שמחירה כעס והתרחקות של הקרובים לנו. בבגרות אנו ממשיכים לחשוש לבטא את מי שאנחנו בכדי שאנשים לא יקנאו בנו ו/או יתרחקו. קיימת אמת מסוימת מאחורי המחשבה הזו ולא כולם אכן יכולים לפרגן להצלחת חבריהם, בעיקר אם הם עצמם חסומים בחייהם. יתכן שמחיר ההצלחה אכן יהיה לאבד כמה חברים כאלה, אולם מנגד, אנחנו מרוויחים בדרך הזו את עצמנו, וכפועל יוצא, גם הרבה אנשים חדשים, הרבה יותר מתאימים. ככל שאנו לומדים לסמוך על היוצר הפנימי, וצועדים בנתיבים שלנו מתוך בטחון, אנו משתחררים בהדרגה מפחד הנטישה האימתני ומהיאחזות באנשים בלתי תומכים בתוך חיינו.
הפרדוקס הוא שאנו נמנעים מהתקדמות לכיוון מה שנראה לנו כמו הצלחה אישית כדי שלא להסתכן באהבה, אבל במציאות קורה בדיוק ההפך. אנשים אוהבים אנשים מצליחים ורוצים להתחבר אליהם מכיוון שהם משמשים דוגמא ומקור השראה, ויש להם בטחון פנימי שמקרין תחושות טובות גם על סביבתם. ככל שתממשו עוד מיכולותיכם ותחוו סיפוק ותחושת בטחון פנימי, יתרבו האנשים שירצו את חברתכם, וכך תוכלו להתקרב לחברים מתוך בחירה ולא מתוך נזקקות. הבחירה הטבעית בתוך השפע הזה תהיה במי שיודעים לפרגן לכם, גם בדרך למעלה, ללא קנאה וללא שיפוט.
התירוץ שבכדי להצליח נצטרך לעבוד קשה יותר משמש גם הוא כבלימה של ההתקדמות ואנשים מוכיחים שהם עובדים קשה מידי גם כך, ובכדי להצליח באמת הם יצטרכו לעבוד הרבה יותר. בפועל, אנחנו יכולים להצליח תוך השקעת כמות שעות ואנרגיה זהה לחלוטין לאלה שאנחנו משקיעים גם בלי להרגיש מצליחנים. הפחד לפרוץ את המגבלות של עצמנו גורם לנו לבזבז הרבה זמן יקר על דברים בלתי חשובים, ללא מיקוד או מטרות. ככל שאנו מחוברים לאישור הפנימי להצליח, יש באפשרותנו לנטרל רבות מן ההסחות גוזלות האנרגיה והזמן, ולנצל בדיוק אותם משאבים בדרך מדויקת ובהירה יותר.
הצלחה היא זכותנו המולדת. כל אחד מאתנו בורך בשפע של כישורים ויכולות, והיעוד שלנו הוא לנצל אותם באופן המרבי תוך טיפוס בספירלת החיים. חשוב לבדוק מהי עבורכם הצלחה, מה גורם לכם לחוש סיפוק של הגשמה ומימוש, בעזרת המדדים המאד אישיים מכיוון שההגדרה שונה מאדם לאדם. האתגר הבא הוא פשוט להסכים להצליח. להיות כל מה שנועדנו להיות.
הנכונות להגשים את היכולות והרצונות הגבוהים שלנו היא זכות גדולה שחובה עלינו לממשה. היטיב לבטא זאת נלסון מנדלה בנאום ההכתרה הנהדר שלו באומרו: "כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן אנחנו לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, באופן בלתי מודע, אנחנו מאפשרים לאחרים לעשות אותו דבר. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים".